כך אריזונה בונה את תשתית הקריפטו שלה – מתחת לרדאר. ההחלטה של מושלת אריזונה, קייטי הובס, לחתום על חוק HB 2749 השבוע לא קרתה בוואקום. היא מגיעה כחלק ממהלך שקט, כמעט עקבי, שבו המדינה בוחנת כיצד ניתן לנהל מטבעות דיגיטליים מבלי לחשוף את התקציב הציבורי לתנודתיות של השוק.
המהלך הזה מעניין בעיקר כי הוא לא עטוף בשיח רעשני או אידיאולוגיה טכנולוגית. אין בו סיסמאות על חירות פיננסית או על סיום שליטת הבנקים – אלא גישה פרגמטית. החוק מתייחס לקריפטו כאל משאב בלתי מנוצל שצריך לדעת לנהל, לא כאל רעיון מהפכני.
זו בחירה מובהקת בניהול סיכונים קונסרבטיבי, אבל כזה שלא מוותר על ההזדמנויות. אם מישהו שכח את המפתחות לארנק דיגיטלי, המדינה תהיה שם כדי לוודא שזה לא יתבזבז.
מדיניות שמתכתבת עם מגבלות המערכת
לחתימה הזו קדמה דחייה – רק לפני ימים ספורים – של הצעת חוק אחרת שניסתה לאפשר השקעה ממשלתית ישירה בביטקוין. הדחייה הזו לא ביטאה בהכרח התנגדות עקרונית, אלא אולי זהירות: הציבור עדיין לא בשל לשמוע שהפנסיה שלו תלויה במחיר הביטקוין. אבל חוק כמו HB 2749 עוקף את המוקש הזה. הוא לא מבקש מהמדינה להשקיע, רק לא לוותר על מה שכבר קיים בשטח – פשוט כי אף אחד אחר לא טוען לבעלות עליו.
במובן מסוים, זהו פתרון שמאפשר למחוקק לשמור על פנים ציבוריות "אחראיות", מבלי לנתק את עצמו לגמרי מהשיח הפיננסי החדש. זו גם דרך להכניס את הקריפטו אל תוך מוסדות המדינה, מבלי לבקש מהם להשתנות מהיסוד. ההון נשאר בשוליים – אבל מתחיל לזרום לכיוון המרכז.
ככל שהמנגנון הזה יוכיח את עצמו מבחינה פיננסית וניהולית, עשויות מדינות נוספות לאמץ אותו כהסדר פשרה. במיוחד כאלו שבהן הסנטימנט הציבורי כלפי מטבעות דיגיטליים נע בין התלהבות מהפוטנציאל לפחד מהתרסקות.
שאלה של מודל, לא רק של טכנולוגיה
מבעד לשפה המשפטית היבשה, מתחבא כאן דיון עמוק יותר על עתיד ההתמודדות של ממשלות עם נכסים דיגיטליים. עד עכשיו, רבות מהיוזמות התמקדו בשאלה האם להשקיע בביטקוין או לא. אריזונה בחרה לשאול שאלה אחרת: מה עושים עם ביטקוין שכבר קיים – ושאף אחד לא טורח לדרוש.
המודל הזה מציע פרספקטיבה כמעט בירוקרטית – להבין את הקריפטו כחלק מהנכסים הלא-נתבעים, ממש כמו חשבונות בנק ישנים, צ'קים שלא נפדו או פיקדונות ללא דורש. ברגע שהוא נכנס לקטגוריה הזו, הוא מפסיק להיות "העתיד" או "האיום", והופך פשוט לעובדה מנהלית.
זה אולי לא הסיפור הכי ״מושך״ בעולם הקריפטו, אבל זו בדיוק הסיבה שזה מעניין. מתחת לרדאר, נבנית כאן גישה חדשה – לא מהפכנית, אלא ממשלתית. לא אידיאולוגית, אלא יישומית. וזה בדיוק מה שעלול להחזיק מעמד כששאר המודלים נוטים לקרוס ברגע האמת.
