החוב הלאומי של ארצות הברית חצה השבוע את רף ה-37 טריליון דולר – שיא היסטורי שממחיש את קצב ההלוואות החריג שבו פועלת הממשלה הפדרלית בשנים האחרונות. לפי נתוני משרד האוצר האמריקאי, החוב הכולל של המדינה עמד נכון ליום שלישי על 37,004,817,625,842 דולר – פחות משמונה חודשים לאחר שהחוב חצה את רף ה-36 טריליון דולר, ורק כשנה לאחר שעבר את ה-35 טריליון. המספרים האלה לא רק מצביעים על מגמה, אלא על קצב שמזכיר יותר כדור שלג מתגלגל מאשר תהליך כלכלי מבוקר.
מאחורי המספרים עומדים תהליכים עמוקים: תגובות ממשלתיות למשבר הקורונה, חקיקה חדשה בתחום המיסוי וההוצאה הציבורית, והיעדר רפורמות פיסקליות משמעותיות. כל אלה יחד יוצרים תמונה שבה ההוצאה הציבורית ממשיכה לגדול, גם כשברור שהיכולת לממן אותה הולכת ונשחקת.
החוב הציבורי כמעט שווה לתוצר – ומה זה אומר?
כלכלנים נוהגים להבחין בין החוב הכולל לבין החוב הציבורי – כלומר, החוב שמוחזק בידי הציבור ולא בידי גופים ממשלתיים כמו קרנות הביטוח הלאומי. לפי התחזיות, החוב הציבורי צפוי להגיע השנה ל-99% מהתוצר המקומי הגולמי של ארצות הברית – יחס שמעיד על עומס כלכלי כבד במיוחד.
לשם השוואה, חוב בגובה כזה מציב את ארצות הברית בשורה אחת עם מדינות שמתמודדות עם אתגרים כלכליים ממושכים. כשחוב ציבורי מתקרב לגובה התוצר, המשמעות היא שהמדינה נדרשת להקדיש חלק הולך וגדל מהתקציב שלה לתשלום ריבית בלבד – מה שמצמצם את היכולת להשקיע בתחומים כמו תשתיות, חינוך או בריאות.
המספרים מקבלים ממד מוחשי יותר כשמחשבים אותם לפי משק בית: מדובר בכ-280 אלף דולר חוב לכל משק בית אמריקאי, או כ-108 אלף דולר לכל אזרח. אלה לא סכומים שהציבור האמריקאי נדרש לשלם מחר בבוקר, אבל הם כן מעידים על התחייבויות שהולכות ונצברות – ושיום אחד יידרשו להיפרע, בדרך זו או אחרת.
מה המשמעות של המשך ההלוואות?
המשמעות המיידית של המשך ההלוואות היא גידול בהוצאות הריבית – כלומר, יותר כסף שמוקצה לשירות החוב, ופחות כסף שמופנה להשקעות ציבוריות. אבל ההשלכות לא נעצרות שם. כלכלנים מזהירים שהמשך ההסתמכות על הלוואות עלול להוביל לעלייה בריבית במשק, לצמצום ההשקעות של המגזר הפרטי, לעליית מחירים וללחץ על שכר העובדים.
במילים אחרות, זה לא רק עניין של מספרים – אלא של השפעה ישירה על החיים של אזרחים ועסקים. אם הממשלה תידרש לשלם יותר על כל דולר שהיא לווה, זה ישפיע על כל שאר השחקנים במשק – מהבנקים ועד למשקי הבית.
התחזיות של משרד האוצר האמריקאי מצביעות על כך שהמגמה הזו לא עומדת להיעצר בקרוב. בחצי השנה הקרובה צפויה הממשלה ללוות עוד 1.6 טריליון דולר – עלייה של כ-215 מיליארד דולר לעומת התקופה המקבילה אשתקד. מדובר בקצב הלוואות שמקשה על כל ניסיון לייצב את המערכת.
לא רק מספר – אלא איתות ברור
חציית רף ה-37 טריליון דולר אינה רק ציון דרך טכני. היא מהווה תמרור אזהרה – כזה שמאותת על הצורך הדחוף בהתמודדות עם בעיות מבניות עמוקות במדיניות הפיסקלית של ארצות הברית. הדיון הציבורי סביב החוב הלאומי הופך להיות יותר ויותר נוכח, כשהשאלה המרכזית היא לא רק איך לצמצם את החוב, אלא איך לעשות זאת מבלי לפגוע בצמיחה הכלכלית ובשירותים הציבוריים.
המציאות הנוכחית דורשת חשיבה מחודשת – לא רק על סדרי עדיפויות תקציביים, אלא גם על הדרך שבה ממשלות בוחרות לממן את פעילותן. בתוך כל זה, חשוב לזכור: החוב הלאומי הוא לא גזירת גורל. הוא תוצאה של החלטות – ולכן גם ניתן לשנות את הכיוון, אם תתקבלנה ההחלטות הנכונות.
